ביום שישי, ערב שמחת תורה תשס"ו, ללא שום אזהרה מוקדמת, אופירי איבד את כל יכולותיו.
שנים לפני אותו בוקר, אופירי כבר אמר לסבתא יעל (אחרי שהתאוששה מהשתלת הריאה שעברה), שהוא לא יודע כמה זמן יש לו עוד להיות כאן איתה, ובכל מקרה הוא בטוח שהיא תבריא לפניו.
בחורף האחרון של חייו, השיחות עם אופירי היו קצרצרות וענייניות, אך נוכחותו הייתה רבת עוצמה.
אופירי אמר אז שהוא מפחד למות, "כי המוות זה לכל החיים".
הוא גם אמר שהוא לא חושב שהוא צריך להתחפש בפורים, כי הוא כל הזמן במיטה.
וגם ביקש ממני: "אמא, את יכולה לסיים אותי?"
המילים והמשפטים הספורים של אופירי בתקופה זו, חוזרים אלי לאט לאט, בהדרגה. השחזור הזה כרוך בכאב גדול, אולם אנסה מידי זמן להוסיף לכאן מן התיעוד שיש ברשותי.
