22.5.09
חלפו 4 שנים ארוכות
הלילה התחננתי לפני אופירי שיבוא אלי. חשבתי שזה יהייה החלום הכי מתוק שלי.
אופירי עומד מולי, מביט בי.
אני מנסה לחטוף אותו, לקרב אותו אלי.
שולחת אליו יד, משיטה יד שנייה אבל אני לא מצליחה להגיע אליו.
אופירי מתרחק ממני במהירות נוראית. הוא צבעוני כולו, לבוש בגדים יפהפיים, חיוך מלאכי על פניו. חגיגי ומואר, ונחטף ממני באחת.
ואני לא מצליחה לחבק יותר את אופירי. הוא מגיע בחלומות כבר כל כך מעט, ואפילו לגעת בדמותו בחלום, אני לא מצליחה.
עברו שנתיים מאז התכנסנו כאן יחד עם חברים וידידים, כדי לזכור את אופיר.
והמון המון ימים שבהם היינו לבד, או אחד עם השני, או עם הילדים, ובלעדיו.
בשנתיים שחלפו, אני עדיין מנסה לפלס לי דרך במציאות המוכרת כבר עד בכי.
הזיכרון הגדול לבוש עלי כמו חליפה מהודקת שאיני רוצה לפשוט. החלל שהשאיר אופירי פעור תמיד: בימים הרגילים, זה כאב מובנה ועמוק בפנים, שאינו מרפה, ובימים רשמיים של אזכרות נראה שאי אפשר למלא אותו, את החלל הזה.
רוב הזמן אני בעיקר חושבת שאופירי באמת לא יוכל יותר לגדול. כמעט 7 חודשים היה בבית, במיטתו. הוא לא סיים את בית ספר "ראשונים": לא השתתף בחגיגת הסיום ולא בחר חברים שיהיו איתו בחטיבה. אופירי לא יהייה אף פעם גבוה כמו כל הילדים שגבהו בבת אחת והוא לא מסיים עכשיו עם כולם את כתה ח'. בסוף לא חגגנו לו בר-מצווה: ביום הולדת 13 שלו, הבאתי לו עציץ קטן לכאן, להניח על המציבה. בעציץ של אופירי יש חמישה קקטוסים שנשארים הרבה זמן יחד, ובובה קטנה של כלב. כשאנחנו נוסעים במכונית, ותמיד יש לנו מקום לעוד נוסע כי הוא איננו עוד איתנו, זה כואב. ולכל ארוחה משפחתית, זה עדיין כואב לערוך את השולחן רק לארבעה. אנחנו לא נוסעים לחווה בנצר לרכב על מיסטר, לא מטפלים בחיות בחוות ליטופים, וגם לא רצים למיון ב"דנה", לא מחליטים החלטות הרות גורל על החיים ועל המוות, לא מנצחים כל יום ולא מפסידים בימים אחרים... אנחנו פשוט חיים. וברגעים הכי יפים שלנו, אנחנו משפחה קטנה מאוד, ואופירי איננו.
אופירי ילד יקר, אני מנסה להתחבר לדברים שהבאת אל תוך חיינו: לרצון העז לחיים טובים ולכיופים. אנחנו עובדים על זה קשה כל הזמן: מנסים וגם חווים הצלחות של שמחה ושל חיים, למרות שלהחזיר את הרוח החיה שהבאת אל תוך חיינו, כל כך קשה לנו לפעמים.
בכל עוגה שאני מכינה, אני מנציחה אותך עם כלי האפייה שלך. סט הבישולים שלך ממש לא מתבלה והלוואי שאף פעם לא ילך לי לאיבוד אף חלק. כשאבא מרצה לפני אנשים, הוא מקדיש את ההרצאה לך, ילדינו, על שהבאת אותנו לכאלה מרומים של גאווה ואושר.
ואתה בטח גם יודע שיואבי ונמי גדלים כשאתה בליבם. יואבי, מתוך געגוע, מספר עליך ללא חשש ובגאווה גדולה, אפילו שכולם כמובן יודעים ומכירים את הסיפור שלך. יואבי תלמיד כתה ד' בבי"ס ראשונים, בדיוק כמוך. אולי לא תאמין, אבל נמי כבר ממש ענקית, נערה בת 16 וחצי, ויש לה בחינות בגרות השנה. הבית שלנו נשאר בדיוק אותו הדבר. החדר שלך אמנם קצת הפוך אבל זה מסיבות טובות: אבא שם עובד כל יום, על שולחן הכתיבה שלך, עם כל התמונות שהיו שלך על קירות החדר.
אני רוצה שתדע אופירי, שכשאני באה לכאן, כל גרגר אבק שאני מנגבת מהמציבה הזו, כואב לי. לבוא לכאן זה עדיין כואב, ולא לבוא לכאן זה גם כואב. אנחנו כמעט לא באים, לא בגלל שאנחנו לא זוכרים אותך. זה רק בגלל שלמרות החלומות והכל, אתה כל כך חי בזיכרוננו ובליבנו, חלק מאיתנו, וכל כך מת וחסר ואיננו, כאן, מתחת לאבן הכבדה. הלוואי שהייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור, ולהחזיר אותך אל תוך חיינו. לפעמים אני חולמת ומדמיינת איזה נער מקסים יכולת להיות: גבוה כמו כל הילדים, עם קול שאולי התחלף כבר, שובה לב ומשגע, כמו שהיית פעם, כשהיית ילד חי.
אנחנו לא נפסיק להתגעגע אליך לעולם, ילד אהוב שלנו.
אני רוצה לספר לכם, שממש לפני שבועות אחדים סיימנו להקים אתר ברשת לזכר אופירי. לאתר קראנו "אוצרות אופיר".
אתם מוזמנים לבקר באתר, לקרוא על אופירי ולהיזכר בו ובתקופות היפות שחוויתם יחד איתו. נשמח אם תכתבו לנו בספר האורחים שבאתר. כשהאתר מתמלא לאט לאט בעוד מילים שאנשים כותבים, אני יכולה להרגיש שאופירי חסר לא רק לנו ושגם אתם עדיין זוכרים את הילד המתוק שלנו.
