25.5.2005
אופירי שלי, "ילד הנס" שלנו.
ילד הסנדוויץ' שקבע לנו עובדה, אני כאן!!!
ילדי שלי, עוף החול שלנו, מוקף אהבה.
אופירי - אוצר יקר שלנו, מרגע היותך.
חייך הם חיי, חיינו.
לימדת אותנו מהם חיים, ואיך חיים אותם, מלאים רק בדברים שאוהבים באמת:
מי שאוהב לבשל, לומד 4 שנים בחוג בישול.
מי שרוכב על סוסים, רוכב כל שבוע, ואחרי ניתוח כשאסור עדיין לעלות על מיסטר,
הולך להאכיל ולטפל בו באורווה.
מי שאוהב להרכיב דגמי לגו, הכוננית בחדר שלו מציגה את כל הדגמים שבנה אי פעם.
אתה לא מרשה לאף אחד לפרק אותם.
מי שחייו הנפלאים שזורים בכל כך הרבה התמודדויות, בשעת משבר גדולה,
עושה "מחקר על הדם" שלו.
ומי שצריך לשתות הרבה, מאיץ בנו בכל שעה משעות היממה: "אפשר לקבל הרבה מים מאוד קרים,
עם הרבה הרבה קרח"? אין לנו כבר מקום בפריזר, כשבכל כוס של מים אתה מכניס מגש שלם של קוביות קרח...
"נו...אז יאללה...." אתה אומר לג'ני, רגע אחרי שבקשתך נשלחת לאויר...
ובאיזו השלמה בלתי נתפסת אתה מקבל את בגידתו של הגוף, איך זה יכול להיות שמעולם לא שאלת אותי
"למה?, אמא"
כל כך הרבה פעמים סחבנו חבילות צילומים כבדות, מבית חולים לבית חולים, רק על מנת לשמוע כמה שמצבך חמור...
איך שלא ניסינו להבין, ובמשך כל כך הרבה שנים, לא הצלחנו לקשר בינך עצמך ובין הצילומים שלך.
מחלתך הייתה חלק בלתי נפרד מהווייתך, אולם כל כך לא קשורה אלייך.
ואיך זה יכול להיות שחצי השנה האחרונה האפילה על כל השנים היפות?
הן חוזרות אלי עכשיו, כל השנים היפות, ואתה בתוכן, מצלצל אלי 6 פעמים ביום, ואומר לי בהחלטיות:
"אמא? תקשיבי!!!"
הלילה לא כיבינו את האור בחדר שלך. השמיכה הצבעונית פרוסה עכשיו על מיטתך.
השמיכה שכיסתה אותך בלילות קרירים של קיץ בבית, כיסתה אותך אין ספור פעמים בחדרי ניתוח קפואים,
וגם אתמול בצילו של מפל המים הרועש, עת פסקה נשימתך באחת.
לפנות בוקר פתחנו את התריס בחדר שלך, לאפשר לשמש להציף אותנו בידיעה שבחדר שלך יש אור!!!
אופירי שלנו, נשמת חיינו, ילד אהוב שלנו:
אנחנו ההורים הכי גאים, לילד גיבור שעכשיו בליבנו, לנעמה וליואב, שלא הפסיקו לחבק ולנשק אותך אתמול, לומר לך מילות אהבה, כשכבר הבטת עלינו מלמעלה.
ניקח עכשיו ארבעתינו את כל הזמן שבעולם להתגעגע, להתנחם בקרב אוהבינו, אוהביך, ולהמשיך לחיות טוב,
בדיוק כפי שחיינו איתך.
אמא ואבא.
