מאמא אל אופיר
"אמא, אני רוצה שתסיימו אותי. את יכולה לסיים אותי בבקשה?"
כך שאל וביקש אותי ילדי אופיר, ימים אחדים לפני שהמשיך הלאה בנתיבי מסעו בזמן.
בלילה בו אובחן אופירי, בחורף שנת 1996, נאחזנו ניר ואני חזק אחד בשני, והבענו משאלה, רק לא לאבד את אופירי. האבחון ההוא בא בהפתעה כל כך גדולה, שלא הותירה כל ברירה בנוגע לסגנון ההתמודדות. להתמודדות הזו נשאבנו בעל כורחנו.
"ילד הנס", "עוף חול" שלנו, קמת מאינספור משברים.
איתך הכל היה ידוע, ובתוך הידוע, הפתעות אינספור. ההתמודדות שלנו יחד הייתה על יומיום רגיל ואפשרי, יומיום של ילדים. חגגנו איתך את החיים, בעיקר בימים בהם קיבלנו בשורות לא טובות. היינו יוצאים יחד לטיפול או ניתוח, אתה מדמיין שאתה בחללית במנהרות בית חולים "דנה". היינו משתחררים הביתה, הנה אתה שועט קדימה, פותח דלת מחלקה החוצה, ואני משתרכת אחריך, מתקשה לאזן בקלות כמוך את הפער הזה, בין המחלקה האונקולוגית והחיים שבחוץ...
כן. זה רק אופירי שלנו, שנתן הוראה לרופא לשחרר אותו מבית חולים, ולכתוב בגיליון הרפואי: "תרשום דוקטור, תרשום שהולכים עכשיו לחגוג!!!"
יצאנו למנגל ביערות בכל מצב, דבר לא עמד בפני תאבת החיים שלך, דבר לא היווה מכשול לרצון וליכולת העצומה שלך לחיות טוב, לבלות, להנות ולאהוב.
כשהיית איתנו, בעולמנו שלנו, היית זקוק לנו, היינו בשבילך.
קמים איתך בבוקר, זו חגיגה! הולכים לישון, כל ערב בתחושת ניצחון!
גידלנו אותך באהבה עזה. במשך רוב הזמן חשבנו והרגשנו אותך כילד בריא, התמודדנו כל יום עם אותו היום בלבד. בתקופות הכבדות, רצינו וקיווינו וחלמנו שאנו בחלום. רצינו להתעורר למציאות אחרת, בריאה לתמיד. מעולם לא הפסקנו לבקש, שלא תיגמר לעולם.
ועכשיו אופירי שלנו, כבר שנה אחת שלמה שהעונות מתחלפות מעלינו.
וגם אתה, כענן עטור כוכבים מרחף מעלינו, בין עננים רגילים.
עננים ממטירים דמעות. אתה מרעיף כוכבים, נוצצים כמוך.
קטע 2
כמעט עשור שנים חלף מאז ליל האבחון, בו ביקשנו משאלה, וכבר שנה אחת נוספת.
ואיבדנו את אופירי פעמיים.
איבדנו את אופירי בפעם הראשונה בערב שמחת תורה, לפני כשנה וחצי. אופירי שלנו, ילד עליז, שמח, חזק, ילד מתרונן, שר ומזמר, ילד רגיש שעיניו רואות הכל, הרוח החיה האיתנה שלנו.
בשעה מוקדמת מאוד, כהרגלו בכל בוקר, בא לברך אותי בברכת בוקר טוב. הברכה שלו הייתה מלאה בקבלה ורוך, עדינות מיוחדת ששמורה רק לאופירי. לא נוכל עוד לדעת מה היה פשרה באותו בוקר מוקדם.
ביקשתי מאופירי לחזור למיטה, ולא ידענו כלום:
לא ידענו באותו בוקר שאופירי לא יקום ויישן שלושה חודשים רצופים,
ולא ידענו שיתעורר ויחזור, ממקום ממנו אף ילד לא חזר עוד לפניו.
ולא ידענו דבר על מהות החיים ומשמעותם...
אבל הרגשנו.
החורף הכהה בשנה שעברה. ימים של עצב ויגון עמוקים, פרידה ארוכה ומתמשכת מילדנו הנפלא, שנוכחותו בחיים האלה הלכה ודעכה. הכאב העצום שלא מרפה, תובנות והבנות, ושלל תחושות שגם היום קשה מאוד לתאר במילים.
ויחד עם כל הקושי הזה, הייתה זו תקופה של יופי נדיר, הזדככות וטוהר שלא חווים בשטף החיים הרגיל. אספנו וליקטנו, נאחזנו בחוויות של אבא ואמא, של אחות ואח, בצל חייו הגדולים של ילדנו בן ה10, ילד הולך וכלה.
איבדנו את אופירי שוב לפני שנה בדיוק, בצהרי יום שלישי שבסוף חודש מאי, עת פסקה נשימתו באחת.
ובליבנו חי כל כך ופועם הוא עדיין, נפלא ומקסים כפי שאהב לתאר את עצמו, אהוב ומיוחד עבורינו ועבור כל מי שפגש בו.
והפער הזה, בין רוח חייו השוקקת והאבן הסופית הזו שכאן עכשיו, מחבל כל פעם מחדש בנסיונות להבין, להפנים, לקבל. לא נפרדנו ממך אופירי, אין המלצות אנשי המקצוע יעילות או טובות להורים שכמונו.
אנו ממשיכים בחיינו הטובים עם נעמה ויואבי, אתה כל כך חסר כאן.
בליבנו תמיד תהייה, עם כל המשפחה וחברינו הקרובים. לא נפסיק להתגעגע אליך לעולם.
