22.5.15
לאופירי במלאות עשר שנים.
זורם בכבדות, שקט ללא קול ורחש. טורקיזיו צלולים וקפואים, פניו מבהיקים ושקופים, נוצצים בניצנוצי ברק ומראים לי את בבואתי כל רגע, כל שעה... כלומר מעת לעת, כשאני עוצרת ונזכרת בך. לפרקים נאטמים המים הצלולים הללו, אך הנהר שלי אינו מפסיק לזרום. איטי ונוכח, מציף אותי אימתני ולא נותן לי לנשום..... כלומר מידי פעם, כשהנשימה נעתקת לרגע ואני מחבקת אותך.
אני לבדי על שפת הנהר שלי, מסביבי ירוק של צמיחה, מעלי כחול קופח של סוף חודש מאי, וגדתו השניה של הנהר שלי רחוקה כל כך. אני כאן על הגדה שלי, ואתה שם במרחק, על הגדה שלך, רוקד עדיין עם כתפיים מתרוממות ועיניים נוצצות והפה המחוייך בזוית שהיא רק שלך. קשה לי לעבור אליך.... כלומר אני יכולה כשאני רוצה, אבל אני לא תמיד רוצה כבר. כן, זו האמת כולה, שהלוואי שיכולת לחזור, כי לי אין כח כבר לנסות לחצות לאחור את הנהר הרחב הזה. כשאני עומדת על גדתו, השקט מחזיר אותי לתקופות אחרות, לחיים אחרים ממש. ממש אחרים. ימים שבהם לקחת חלק, אתה וצחוקך המתגלגל, אתה, תאב חיים ושמח ככל הילדים. אחד משלושה, נלחם על השגרה – שהייתה לפעמים משימה כמעט בלתי אפשרית. איך זה כך הצלחת לגייס את כולנו סביבך וסביב החיים הטובים עליהם לא ויתרת. הן מי עוד חושב היום על סדר יום כפי שהיה לנו איתך.. החיים נראים פשוטים וטובים כל כך היום, ועדיין מלאי געגוע. בשקט בשקט, ביני לביני, אני חושבת איך היו נראים חיינו היום, אם כל זה לא היה קורה. אתה היית בוודאי חייל ככל בני גילך, תמיר כאבא ויואבי, בטח מלא ידע והומור כיואבי ונמי, ובוגר כפי יכולתך, ככל עלם צעיר בן עשרים וחצי. ואיזו מן אמא הייתי אני גדלה להיות? איזו רעיה? ואם בכלל המשפחה שלנו הייתה עומדת בשגרה מבורכת, כזו שמכילה את החיים הפשוטים, הרגילים, ככל משפחה אחרת.
רק עשר וחצי שנים היית איתנו, והשנה כבר עשור שאינך. אני מאמינה שחלק ממשימות החיים שלי היא משימת הזיכרון, וזו וואחד משימה, אופיריק שלי. כי העולם שלי יפה וטוב ושמח, ויש עוד מלוא הטנא אושר לקחת ממנו בעולם הזה. והכאב על לכתך ועל ההחמצה, ועל חוסר האונים של כולנו מולך עדיין בלתי נסבל, אז אנחנו כמעט לא מדברים עליך כבר, אבל אני ממש בטוחה שאנחנו לא שוכחים אותך. וזה מן זיכרון מבפנים כזה, שכמעט כבר אין לו ביטוי בחוץ, על פני השטח.
עשור בלעדיך זו בכל זאת נקודת ציון. אני לא בדיוק יודעת מה המשמעות כאן, כי הבנתי שהכבד הזה, הזורם הזה, הצלול הנוכח הזה... נהר הזמן הוא, והוא לעולם אינו עוצר. וכל רגע שעובר באמת אינו חוזר, ואתה אינך, ואלה רק עקבותיך על המים, בדרך הרחק אל הגדה שמולי. ובלעדיך ואיתך, והיום במיוחד, זו אני ואתה, מחבקת אותך וזוכרת תמיד -
אמא שלך.